זמן רב הסתכלתי בגליון Word ריק. חשבתי איך להתחיל את הסיפור שלי. אבל ידעתי בוודאות שאני רוצה שמצבי יהיה שיעור לאמהות רבות שילמדו אותם לשמוע את ילדם, לסמוך עליו, להסתכל על המצב בעיניים מפוכחות. עשיתי את ההפך. האהבה שלי הייתה כל כך חזקה שדחפתי את בני שלא מרצונו לרקע ושקעתי בבריכת אהבה.
בקצרה על עצמי
אני בת 29. בגיל 21 ילדתי ילד מגבר אהוב. לומר ששמחתי זה להגיד כלום. זו הייתה מערכת יחסים אידיאלית שכל בחורה חלמה עליה. אבל זה קרה כמו שזה קרה. כשפשוטקה היה בן 3 בעלי היה בתאונת דרכים. ביום השלישי הוא נפטר משברים רבים ופציעות שאינן תואמות את החיים. לא אתאר את כל הסבל, הכאב, הפחדים, ההתנסויות שלי. אני רק יכול לומר שכמעט התאבדתי. היא שינתה את דעתה כשראתה תמונה של בנה. בשלב מסוים הבנתי שאני צריך להמשיך לחיות - למענו.
התחלת מערכת יחסים
5 שנים לאחר מכן. עכשיו פאשה בת 8. הוא כבר הלך לכיתה ב '. הבן הוא האהבה שלי, התמיכה שלי, השמחה והגאווה היחידה. באיזו שלב דחפתי אותו לרקע והפסקתי להתחשב בו כאדם היקר והאהוב ביותר עלי אדמות, אני לא יודע. ככל הנראה, זה קרה כשהוא נפגש בדרכי - חתיך, סוער, לבוש, הומוריסטי וגבוה. כל התכונות הללו השפיעו עלי באופן פלאי. אבל לא העניין. התחלנו להיפגש, ושנה לאחר מכן - לגור יחד. הצגתי אותו בפני פשוטקה לאחר 4 חודשים מתחילת הקשר.
סריוזה התייחס אליו יפה. הוא הביא ממתקים, צעצועים, לקח אותו איתו לחדר הכושר לאימונים. באופן כללי הייתי בשמיים שביעית, מכיוון ששני גברים אהובים הסתדרו - מה יכול להיות טוב יותר?
הם התחילו לגור איתי - בדירה בת שלושה חדרים. בהתחלה הכל היה מושלם (אני מדבר על היחס של בני) - מתנות, טיולים, טיולים משותפים. סריוז'ה אפילו נתן לפאשיק את הקידומת עליה חלם כל כך הרבה זמן. אבל האידיליה הזו לא נמשכה זמן רב, עד שחתמנו.
האדישות שלי
הטייס שלי איבד את העבודה שלו בחדות. הסרתי מחשבות רעות ואמרתי לעצמי: "אז מה, עוד מעט יהיה חדש". אני עצמי עובד ככלכלן בכיר בבנק. לפעמים אני חוזר הביתה די מאוחר. באחד הימים האלה צלצל לפתע קריאה מפאשה. קולו התלהב. לאחר מכן שאל הבן: "אמא, אתה תהיה בעבודה הרבה זמן?" אני זוכר שעניתי: "כשעתיים איפשהו." שאלתי אם הכל בסדר. בתגובה שמעתי תשובה חיובית.
אבל לבי לא עמד בשקט.הרגשתי שמשהו לא בסדר וחזרתי הביתה.
כשפתחתי את הדלת שמעתי את סריוזה צועק על פאשה. הוא גרם לו לשטוף את הכלים. איפשהו בנשמתי שמחתי שדווקא הבעיה היומיומית הקטנונית הזו היא שהפכה לסיבת המריבה, כי מה שהיה לי בראש כשהייתי במונית לא היה קשור לזה בשום דרך.
זה שסרגיי צעק על בני לא הפריע לי בכלל. עכשיו אני מבין שמעצמי מעולם לא הרשיתי שזה יקרה. פשוטה ואני החלטנו הכל בשלווה. תמיד הבין מתוך הבעתו שאמו כועסת או עייפה. לכן, לא מקובל במשפחתנו לצרוח - זה היה עד שהופיע Seryozha.
נכנסתי למטבח, ראיתי את פאשה הרשע וסריוז'ה מחייכים אלי. במילה אחת, אני, כמו תמיד, למראהו "שחיתי" בלי לשים לב לבני. יהי רצון שכל האמהות יסלחו לי, אחרי מריבה אפילו לא הלכתי לחדרו, לא דיברתי וליוויתי לשירותים. רק עכשיו אני מבין כמה טעיתי.
בלילה, סרגיי סיפר לי סיפורים איומים על כך שפשה הייתה שקרנית מרושלת, אנוכית, יהירה. היו אפילו האשמות נגדי שאני לא מספיק קפדנית, לא הייתי בכלל מוכשר בעניין גידול בני ובכלל, שלא היו לי מספיק מוח בתחום הזה (מוח !!! - לא שמעתי דבר כזה מאף אחד, כי זה לא אפשר לי לומר את זה). אבל שתקתי והנהנתי בצייתנות בתגובה. סריוז'ה, ברור שלא ציפה לתגובה חיובית, הוסיף: "עכשיו אחנך את פול." הינהנתי שוב (לי ...).
למען האמת, מצב העניינים הזה לגמרי התאים לי. לא הרגשתי את העייפות הישנה, כי סריוז'ה השתלט לחלוטין על תשומת הלב של פאשה - הוא עשה איתו שיעורי בית, הסיע אותו לאימונים והוציא אותו מבית הספר (מומיה כזו במסווה של גבר). עכשיו אני מבין למה הוא עשה את זה (פשוט לא רצה לעבוד).
התרחקתי לגמרי מהבן שלי, נתתי אותו לידי של בעלי. לא היה אכפת לי שפאשיק יהיה סתום, שקט ולא תקשורתי. נתתי דרך אצבעותיי שהוא הפסיק לרוץ אלי בזרועות פתוחות כשהגעתי מהעבודה. לא שמתי לב שילדתי בורח לחדרו ברגע שישב לידי סריוז'ה. לא רציתי להבין שבני הפסיק לצאת לחצר, לדבר עם חברים ולשחק בקונסולה. במילה אחת, אפילו לא התעניינתי במה שקורה בבית הספר שלו, באימונים.
אבל ברגע שפשוטקה, רק רואה אותי, התחילה לדבר על כל דקה, כל שנייה שהיתה בבית הספר. זה קרה בהתלהבות, התמרמרות או שמחה כזאת שלא העזתי להפריע לו.
כל הסוד התברר
יום בהיר אחד נראה היה שחר. הבנתי שטעיתי כשאנחנו הולכים למרכז הבידור. פאשוטקה סירב לשחק בהוקי שולחן עם סרגיי. זה נורא עיצבן אותי. לקחתי אותו מעבר לפינה וצרחתי. ואז אמרתי: "איך אתה מעז, סריוז'ה עושה כל כך הרבה בשבילך ואתה כפוי טובה!"
אני לא יכול להעביר במלים את מה שהרגשתי כשדמעות הופיעו על פני ילדתי. הוא התחיל לבכות בבכי. לא יכולתי להרגיע אותו. לומר שהאימה אחזה בי זה להגיד כלום. תפסתי את פחה בזרועותיי וסחבתי אותו החוצה. ישבנו על ספסל, חיבקתי אותו בחוזקה ובאמצעות דמעות ביקשתי שיספר מה קורה. מה ששמעתי זעזע אותי. הרגשתי כמו חזיר אמיתי (וזה בלשון המעטה). רק באותו הרגע שמתי לב עד כמה הילד שלי רע. פאשה אמר לי שסריוז'ה כבר היכה אותו לא פעם, עם כל מה שנמצא ליד. לשאלתי מדוע לא סיפר לי, הבן השיב כי האב החורג הפחיד אותו מבית היתומים.
אבל זה עדיין חלק מהסיפור. סריוז'ה, בכל הזדמנות, אמר לי שאמו כבר לא אוהבת אותו וכי בקרוב ייוולד ילד נוסף, שסוף סוף יכריח אותו מחיי. אני לא יודע מה מניע את הגבר הזה בכלל - או שהוא רצה לשלוט לחלוטין בתשומת ליבי, או להוכיח לילד הקטן את חשיבותו, או אם הוא כל כך שונא את בני.
פאשה באותו רגע דחוקה אלי כל כך עד ששאגתי כמו בלוגה. לאחר שנרגענו, חזרנו למרכז הבידור. סריוז'ה, לאחר שראה את פניו המוכתמות של פאשקה ואת פיזיונומיה זועמת, כנראה הבין הכל. התינוק התחבא מאחורי. לא אמרתי מילה לבעלי. פשוט לקחתי דברים ויצאתי החוצה.
דממה מוות הייתה במכונית. לא יכולתי לסבול את זה. הכעס פשוט הלם ממני, אבל עם פאשה לא רציתי לשערורייה. ואז הצעתי לבני לבלות שעה עם דודה לנה (חברתי). הבן הסכים בחביבות.
כשסרגיי ואני נותרנו לבד, שוב לא יכולתי לומר דבר. פשוט ישבה וניענעה בראשה. הוא היה הראשון שדיבר. נאמני אמר את הדברים: "ואתה האמנת לממזר הזה? אתה לא רואה, הוא עושה את זה בכוונה? "
העיניים שלי היו אדומות, ושאלתי: "איך אמרת?" מיד נדפקתי עליו באגרופיו ולא שמתי לב לעובדה שנסענו לאורך כביש צפוף.
כשנרגעתי נשאלה השאלה: "הכית אותו?" הוא ענה שהוא סטר כמה פעמים על האפיפיור. משהו בלתי נתפס קרה לי בראש - האהבה לסריוז'ה, השנאה והטינה המטורפת כלפי הבן נלחמו.
החלטה קשה
נסענו בשתיקה לבית. כשנכנסתי לדירה, מיד אמרתי: "תארזי את חפציך ותעזבי." תפילות, עתירות, הבטחות הגיעו, ואפילו דמעות התגלגלו בזה אחר זה בפניו. אבל נשארתי דבקות והצבנתי על הדלת בכל פעם. ואז, סוף סוף, הוא ארז את חפציו ועזב ואמר דבר אחרון: "אז אתה תישאר לבד עם הלעג שלך." באותו הרגע הבנתי כמה אני טועה. תחושת גועל התפתחה בי, ולא רק לסריוז'ה, אלא גם לעצמי.
הראש שלי לא התאים איך אוכל לעשות את זה לבני. אחרי הכל, הוא עדיין כל כך קטן ולא מוגן. כמובן, אני עצמי אשמה, כי לא שמתי לב לדברים כה ברורים. כמה פעמים נזפתי בו על כך שהוא מכפיש את אביו החורג, כמה פעמים גרמתי לו להתנצל בפניו, כמה פעמים ענישתי אותו על כך ששקר ואילצתי אותו לשבת בחדר - אתה אפילו לא זוכר.
אני עדיין שונא את עצמי כי בגלל איזה נבל, הפסקתי לנשק את ילדתי, דיברתי איתו, שיחק מחבואים, אוסף את הפאזלים האהובים עליו. אני בז לידי העובדה שבתקופה קשה בחייו של פאשה גמרתי בצד השני של החוף. אני רוצה לקרוע את עצמי לרסיסים כי לא האמנתי לו, לשחרר הכל במקרה. באותה תקופה פשה עצמו נאבק בפחדיו וחי במחשבה שאמו כבר לא אוהבת אותו ותעביר אותו בקרוב לבית יתומים.
לאחר המקרה הזה שמעתי עוד הרבה סיפורים מבני. אחד הגרועים שבהם הוא זה שהמפלצת הזו פגעה בילד בראשו במצקת כשפבליק שפך בטעות בורש על השולחן. אחר כך אמרתי לבני שאנחנו צריכים לשכוח את האיש הזה, כמו סיוט. אנחנו לא זוכרים שוב את סריוז'ה.
אגב, למי שיגיד שהילד יכול לשקר, אני אומר מייד: כמה אנשים אישרו שהם הרימו את היד על הבן שלי. גבר אחד בגן המשחקים אפילו אמר לי שסריוז'ה הכה בראש את פאבליק על כך שלא איבד את הנדנדה לילדה.
הנה סיפור. תן לכל מי שרוצה לגנות אותי. אני לא אכחיש את אשמתי. אבל אני יכול לומר בביטחון שהאירוע הזה שימש אותי כשיעור. מכאן והלאה, אף אחד לא ייקח את פשקינו מקום בליבי.
